יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד
"יחי המלך", או בנוסח המורחב "יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", הינה הכרזה שהתקבלה על ידי חסידי חב"ד בדור השביעי באישור ועידוד הרבי, בתור הכרזת קבלת המלכות של הרבי כמלך המשיח. הרבי הסביר שהכרזה זו הנאמרת בעת ההכתרה מבטאת את עומק הקשר שבין העם למלך עד שהמלך תלוי בעם המכריזים "יחי המלך" - הוספת חיים במלך, ושתוכן ההכרזה שהגיע זמן ביאת המשיח ולזרז את ביאת המשיח.
ב' ניסן תשמ"ח[עריכה | עריכת קוד מקור]
"אז די עם זאל מכריז זיין יחי המלך".
— שיחת ב' ניסן תשמ"ח
צריכה להיות הוספה בענין החיים - "יחי המלך", דוד מלכא משיחא (נתבאר בארוכה בשיחת ב' ניסן).
— שיחת ב' ניסן תשמ"ח
ובאותיות פשוטות: לאחרי שישנה השלימות ד"חיים" שנה לנשיאותו דנשיא דורנו - צריכה להיות הוספה עיקרית בעניין החיים על ידי פעולת העם שמכריזים "יחי המלך", שתוכנה של הכרזה זו - שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר - כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ועד דהקיצו ורננו דוד מלכא משיחא!
— משיחת ב' ניסן תשמ"ח
ענין ההכתרה - "יחי המלך" שעל ידי זה פועלים ביאת דוד מלכא משיחא
— שיחת ב' ניסן תשמ"ח
מציאותו של המלך תלויה בהעם "אין מלך בלא עם" כלומר אף על פי שנקראים "עם, מלשון עוממות.. רחוקים ממעלת המלך", הרי, ביחד עם זה פועלים הם את המלכות - המלך. וכמודגש גם בהכתרת המלך - שהעם מכריזים "יחי המלך" (כפי שמצינו גם במלכות בית דוד), שבזה מודגש גם שפעולת העם היא בחיי המלך חיים של מלך.
אנשי הדור פועלים הוספה בענין החיים אצל נשיא הדור, כאמור לעיל בענין ההכרזה "יחי המלך".
ענין ההכתרה - "יחי המלך" שעל ידי זה פועלים ביאת דוד מלכא משיחא.
הענין ד"אין מלך בלא עם" (תוכן הכרזת העם "יחי המלך") הוא בהדגשה יתירה אצל מלך המשיח.
והמעשה הוא העיקר: יש לסיים ולהשלים את מעשינו ועבודתינו - כולל גם הבקשה והדרישה "עד מתי", וההכרזה "יחי המלך" דוד מלכא משיחא - בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות אשר ענינים אלו... פועלים כביכול ה"אחישנה" דהזריזות אצל הקב"ה... לגאול את בני ישראל בזריזות הכי גדולה, תיכף ומיד ממש, "לא עיכבן המקום כהרף עין".
— ספר השיחות תשמ"ח ח"א ע' 350 ואילך
דבר מלכות תולדות[עריכה | עריכת קוד מקור]
נצחיות מלכות דוד שנמשכה במלכות שלמה, ששלימותה ע"י המלך המשיח שהוא "מבית דוד ומזרע שלמה - שתוכנה של הכרזה זו הוא הגלות מציאותו דמלך המשיח
— ספר השיחות תשנ"ב חלק א' ע' 133